משחקים אסורים - ארוס ותנטוס 

הדסה גורוחובסקי

משחקים אסורים - ארוס ותנטוס

תותבות, אברי גוף מנותקים, ראש, גפיים ואיברי מין, בובות מפורקות או מעוותות, גודשים  את עולם האמנות הפוסט מודרנית. בובות במגוון של חומרים: בד, שעווה, חרסינה ופלסטיק, בגודל טבעי, מוקטנות או מוגדלות בהגזמה, שלמות, מפורקות או מעוותות, ממלאות את חללי המוזיאונים והגלריות ומושכות את הצופים לעולם של ארוס ותנטוס הגרים בכפיפה אחת. הן מייצגות את  יצר החיים והמיניות, לצד התנטוס - יצר המוות וההרס, שהם שני היצרים החזקים השולטים באדם . יוצרים תגובה רגשית עזה של משיכה-דחייה. בחלקן אלו יצירות אירוניות עם נימה לא מבוטלת של הומור. אחרות מעוררות חרדה מחולשת הגוף ופגיעותו. פירוק גוף האדם מתקשר לפציעה, לחולי ולמוות אך יכול גם להפוך לסמל ארוטי של תשוקה מינית ולעיתים הוא מכיל בעת ובעונה אחת את שניהם.

ב- 1915 יצר הפסל הרומני קונסטנטין ברנקוזי, פסל מופשט בשם "פרינסס " x , פסל שהוקדש לנסיכה מארי בונפרטה. סופרת ופסיכואנליסטית, בתו של רולן בונפרטה, נכד של אח של נפוליון. ברנקוזי סיפר שראה פסל בו יושבת מארי בונפרטה מול מראה והוא החליט ליצור בבואה שלו, שתייצג את תמצית הנשיות. הוא ליטש את  פסל הברונזה במשך חמש שנים עד שנעשה מבריק כזהב. האמן עמד על כך שהוא ביקש ליצור דמות אשה  שתומצת למקסימום. עם זאת קשה שלא לראות בדמות הנשית כביכול, פאלוס לכל דבר. ואולי הכול בעיני המתבונן. כפי שאמר ברנקוזי: "יצירות אמנות הן מראות שבהן כל אחד רואה את עצמו". בדרך כלל ברנקוזי לא היה מסוג האמנים שמשכו אליהם אש. אבל הפסל הזה הוסר  מתערוכה שארגן אנדרה ברטון בסלון של 1920  לאחר שהוגדר כ"מעשה מגונה". אבל השערורייה הגדולה באמת, התחוללה רק עשר שנים לאחר מכן, כשמטיס וסיניאק הזדעזעו מהצורה הפאלית של הפסל, הוסרה היצירה בפקודת המשטרה. שבעים אמנים חתמו על עצומה בירחון Le Journal du Peuple תחת הכותרת "למען חופש האמנות" והודות לכך הוחזרה היצירה למקומה. ובאשר למושא הפסל - הנסיכה מארי בונפרטה, אשה זוהרת, אינטליגנטית, עשירה ונועזת, ידידה קרובה של פרויד ומאהבת של הפסיכולוג לאקן, (היא זו שעזרה לפרויד בכספה להימלט מוינה, ואף פרסמה את מכתביו לפליס לאחר מותו).  שני הפסיכולוגים עסקו בהרחבה בסוגיית הפאלוס ובהתפתחות הזהות המינית. מושגים כמו "דומיננטיות הפין" "קנאת הפין" נדונו אז לראשונה בפומפי ומארי בונפרטה עצמה התעניינה בנושאים הקשורים במין, היא  חקרה את הקשר בין המרחק של הדגדגן מהווגינה לבין האפשרות של נשים להגיע לאורגזמה. ואף עברה ניתוח על שם הלבן-נרג'ני (Halban-Narjani ) לקרב את הדגדגן לוואגינה, (ללא תוצאות לדבריה). לא ידוע על קשר אישי בין ברנקוזי לנסיכה בונפרטה אך סביר להניח שברנקוזי היה מודע לפעילותה  ולפרשניות הפסיכולוגית של אותה תקופה, אך העדיף לטעון כי כוונתו היחידה הייתה ליצור פסל בדמות אשה. ואולי באמצעות הפסל המינימליסטי הצליח ברנקוזי להגיע לתובנה עמוקה המתאימה יותר לתפיסתו של יונג, הסבור כי  בכל אדם מצויה מידה של גבריות ונשיות ובכך איפשר מתן פרשנויות שונות לפסל.

שלא כמו בפסלו של ברנקוזי המזמן פרשנויות שונות, תבליט הספוג של מרסל דושן  "נא לגעת" מייצג במפורש שד. דושן עיצב את השד המלאכותי מחומר רך ובצבע גוף, וביקש במפגיע לגעת בו. התבליט עוצב לכריכת הקטלוג שליווה את תערוכת הסוריאליזם בשנת 1947,  ובכך חייב את הצופה לגעת בשד כדי לפתוח את הספר. בנוסף לשמו המתגרה, המפר את הריחוק בין המוצג במוזיאון לצופה, ממשיך דושן את סדרת הפרובוקציות שעשה עם יצירותיו "המזרקה" "מונה ליזה עם שפם" ויצירות הרדי מייד האחרות שלו'  בהן הוא קורא תיגר על המושג אמנות ומעלה תפיסה חדשנית המבוססת על אבסורד, אירוניה, מקוריות אינטלקטואלית והומור, כאלמנטים הבונים את יצירת האמנות. הנגיעה בשד היא ניסיון לכפור לא רק בערכים אסתטיים אלא גם בערכי המוסר הקיימים ובצביעות החברתית הקשורה בהם. בשנינות השובבה המאפיינת את זרם הדאדא מנצל דושן את המתח המיני העולה מהחפץ הארוטי שיצר.

אבל מה הוא השד של דושן לעומת הצילום הפרובוקטיבי של מייפלתופ, בו מופיעה לואיז בורז'ואה על שער קטלוג תערוכתה ב-MOMA בניו יורק ב-1982? פניה חרושות הקמטים ועזות המבע מישרות מבט אל הצופה. והיא מחזיקה מתחת לבית השחי  פסל פאלוס באורך 60 ס"מ עשוי לטקס וגבס. כאילו היה בגט. יצירתה של לואיז בורז'ואה העוסקת במין ובזהות מינית בצורה ישירה, לעיתים בוטה, באה ממקום של כאב ושל תסכול. יתכן  שהאירוע הפסיכולוגי המשמעותי בחייה, הגילוי שאביה העריץ והמתעלל מנהל רומן ממושך וגלוי עם המורה לאנגלית שלה, סיידי, אמה שידעה והבליגה וביקשה מבורז'ואה לעקוב אחרי ההתרחשויות, היו מקור לכאב ולהשראה כאחד. היא חוזרת ועוסקת בנושאים הקשורים למין לאורך כל שנות יצירתה. בשנות ה-60 הפיקה ייצוגים רבי דמיון ומתריסים של איברי מין של גברים ונשים בברונזה, בשיש, ובגומי. בהשראת הפסיכואנליזה, משתמשת בורז’ואה בדמות  מפורקת, מכוסה, טוטמית או כישות נעדרת - על-מנת לחקור יחסים משפחתיים, זהות מינית ומיתולוגיה. באמונותה ראתה בורז'ואה "צורה מקבילה של פסיכואנליזה", שסיפקה גישה ייחודית וחשאית לתת מודע וגם אפיק לשחרור פסיכולוגי. היצירות שלה זכו לאין ספור התייחסויות מצד חסידי פרויד, לאקן וחוקרות פמינסטיות. ששמחו לטפל בפרשנות הפסיכולוגית ליצירתה.

בתחילת דרכה עסקה בעיקר בטקסטיל, חומר שהיא הכירה מבית המלאכה לתיקון שטיחי קיר של הוריה. "כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," אמרה לואיז בורז'ואה  "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכוח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה."

המערכת המשפחתית המעוותת, הייתה נושא בסדרת ה"תאים" שיצרה מאז שנות ה-80, ובה עבודות מרכזיות כמו "תא (שוואזי)" מ-90'-93', ששמה כשם האחוזה המשפחתית שבה גדלה. בית ילדותה עשוי כמו שיש ורוד בממדים של בית בובות בתוך תא מגודר בגדר רשת; מעליו מתנוססת גיליוטינה גדולה, לעריפה סימבולית של ראש הבורגנות השבעה. התאים, מבנים סגורים בתוך עצמם, הם מעין במות ללא שחקנים, עולמות הרמטיים של זיכרון, סיוט, חלום והזיה.כנו לואיז בורזואה גם הנס בלמר

 צלם, פסל,  צייר וסופר גרמני, פיתח פחד ושנאה לאביו הרודן, ששלט לחלוטין באמו העדינה ומלאת החיבה.  נושא יצירותיו התמקד בדמות בובה מפורקת משדרת מיניות מפתה מחד, ופגיעות ומוות מאידך. תגובה להיסטוריה המשפחתית שלו, לנפשו המסוכסכת והמורכבת ולהיסטוריה הגרמנית עם עליית היטלר לשלטון. את הבובה הראשונה שלו בנה הנס בלמר יחד עם אחיו פריץ ב 1934 עם עליית היטלר לשלטון, והיא מבוססת על דמות האחיינית שלו, אורסולה בת ה-15. בלמר היה נוכח בתהליך של הפיכת גרמניה לדיקטטורה נאצית, בהשתלטות תורת הגזע ובהגבלת חופש הביטוי האמנותי והוא מסרב לקחת חלק בכל אלה. הוא מסתגר בביתו עם אשתו החולנית ומקים סדנה ליצור בובות. הבובות עשויות עץ, מפורקות לגורמים ומורכבות מחדש. מלאכת ההרכבה יוצרת דמות בת כלאיים ספק ילדה ספק בובה, רגלי הבובה נתונות בנעלי לק שחורות ובגרביים לבנות, לפעמים הוא מוסיף לבובה שיער, סרט גדול או חלקי לבוש אחרים. אברי המין שלה מנופחים ומודגשים בצבע ורוד. לעיתים חסרה הבובה  יד או רגל ולעיתים מחוברת לבובה בובה נוספת כרותת ראש ואז היא הופכת ליצור סוריאליסטי מוזר בעל ארבע גפיים. הבובה נראית כלוליטה מפתה אך גם קרבן  מעוות ומעונה.  הבובה החבולה, המפורקת חסרת האונים, מביאה לידי ביטוי אלימות פשיסטית סדיסטית. היא נעה בין מוות לחיים, בין כאב לתשוקה, בין אלימות לבין רוך – בין תנטוס לארוס. המתח בין הכוחות הסותרים מצביע על אמביוולנטיות עמוקה ביחס לנשים, הערצה ושנאה, פחד ותשוקה.

מיניות, אלימות, אונס ומוות  הם נושאים העולים גם מצילומיה של סינדי שרמן, האמנית המתחפשת המחליפה זהויות לאורך הקריירה האמנותית שלה.  בשנות התשעים החליפה סינדי את דמותה בסדרת עבודות המבוססת על צילומי חלקי גוף של בובות מסוג הבובות ששימשו בבתי ספר לרפואה ללמוד אנטומיה, או בבובות מודל לחלונות ראווה. צילומי הבובות מתארים מצבים הקשורים למיניות אלימה. באמצעות הבובות מציגה שרמן נקודת מבט פמיניסטית באשר למקומה, מעמדה ותפקידיה של האשה בחברה. הבובות של שרמן מזכירות במידה רבה את הבובות והצילומים של הנס בלמר אלא שסינדי שרמן מוליכה אותן צעד אחד קדימה ע"י הצגתן בתנוחות  מיניות בוטות, כשאברי המין החשופים והפעורים מצביעים על מפגש אלים בין גבר לאשה.

מבין יוצרי הבובות והמשחקים  הארוטיים ז'ף קונס הוא אולי הפופולארי ביותר. הצעצועים הענקיים שלו מוצגים בכיכרות ערים ובמוזיאונים החשובים בעולם. את עיקר פרסומו קנה בזכות הסצנות הנועזות שפיסל עם זוגתו לשעבר כוכבת הפורנו צ'יצולינה. ג'ף קונס הצליח ליצור סנסציה שכמוה לא הייתה בעולם האמנות, כאשר הנציח פעולות מיניות אינטימיות ביותר בין גבר ואשה בתצלומים צבעוניים בפסלי חרסינה ענקיים ובפסלוני זכוכית. יצירות שאינן משאירות מקום רב לדמיון ולא היו מביישות עמודי מגזין פורנוגרפי. האם זו אמנות או פורנוגרפיה? גם המבקרים חלוקים בדעתם ומתנצחים ביניהם על השאלה בעוד הקהל הסקרן נוהר בהמוניו לראות את היצירות המוצגות בפיקוח חברת שמירה . קונס מבצע בפרהסיה ומתעד מה שרוב בני האדם עושים בחדרי חדרים והשילוב בין הקיטש והפרברסיה גורם לצופים זעזוע והלם. היצירות של קונס זכו לחרפות וגידופים אך גם להערכה, וטובי המוזיאונים רכשו את יצירותיו. "אשף יחסי ציבור", "רב אמן בשיווק", "האיש שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להגיע לחשיפה", הם רק מקצת הכינויים להם זכה. הפילוסופיה של קונס גורסת שהמחיר הוא הערך העליון באמנות והשוק הוא החשוב במבקרים. עולם הדימויים שלו שאוב מחנויות מתנות זולות, ממזכרות מתקתקות, ומצעצועים ודמויות בעלי חיים. הוא מגדיל אותם למימדי ענק ומעצים את הקיטש לדרגה מיתית. מהרגע שהתפרסם ועבודותיו נרכשו במיליונים יכול היה קונס לזנוח במקצת את היצירות המיניות הפרובוקטיביות ולהתמקד בצעצועי הענק שלו. פסלים מונומנטליים מתוקים של  חפצים בנאליים, מפלדה מבריקה, צבעונית ומזמינה. עם כל פרסומו הצורך של קונס להיות בכותרות  לא פחת עם השנים. לאחרונה שיתף פעולה עם זמרת הפופ ליידי גאגא לה עיצב את עטיפת התקליט האחרון שלה. היא מצידה מקדישה לו שיר ושניהם רוכבים על הסבר יומרני המבקש "לטשטש את הגבול בין פופ לאמנות עד שיתחברו לאחד בצורה טהורה".

הילדים הרעים של האמנות הבריטית,  Jake and Dinos Chapman  דינוס וג'ק צ'פמן רגילים לכך שעבודותיהם גוררות מחאה. הם משועשעים מהסלידה שמעוררות יצירות האמנות שלהם. סדרת העבודות שלהם Fuck Face עשויות מבובות ילדים שיש להם איברי מין במקום פנים,  או שהאפים שלהם הם פאלוסים ענקיים. היצירות מעוררות מבוכה כי הן פוגעות בדימוי התמים של הילד, בשלמות הגוף, בהפרדה המוחלטת בין המינים בגיל הילדות, הטכניקה ההיפר-ריאליסטית החיבורים הלא טבעיים והעיוותים יוצרים  תמונת עולם פרברסית ומסוייטת.  האחים צ'פמן אינם בוחלים  בסצנות מין נועזות, הם יוצרים בובות-מין מתנפחות העסוקות ביחסי מין. בזוגות או בקבוצות,  צעצועים המשמשים תחליף למין, הייצוג הבובתי  הקפוא שלהן הופך מין למוות.

המיצבים של האמנית  הבריטית שרה לוקאס הם שילוב של רדי מייד ופיסול רך והם מגלים זיקה לתנועות אמנותיות קודמות  כמו הרדי מייד או הסוריאליזם. שרה לוקס עוסקת במגדר. יצירותיה באות לערער באופן מתריס ובוטה, אך גם בלא מעט הומור, את המיתוס בדבר חולשתן ופגיעותן של נשים. היא משתמשת ברהיטים כתחליף לגוף האדם. מלבישה כסא בגופיה ותחתונים ומהכסא  מבצבץ אבר מין ענק. היא יוצרת מסעד לכסא שכולו עשוי מגרבי ניילון ממולאות בצמר גפן בדמות שדיים או מציבה מיטה זוגית עליה טבע דומם ופריטי יומיום המרמזים על אברי מין גבריים ונשיים ממולאים. הגוף לא מיוצג בשלמותו, הוא עשוי מפרגמנטים המשדרים מיניות אך גם פגיעות ותלישות.

 לצפיה בתמונות:http://www.slideshare.net/ssuser92e5e1/ss-30653969